<h1>כתובות פ"ט ה"א</h1>
<h2>דף לד:</h2>
גרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"א ע"ב] אמר רב המוכר שדהו לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות, במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ואע"ג דבמכר איכא פלוגתא, במתנה דברי הכל הוא דקנתה ואין הבעל אוכל פירות. ובעל חוב כמו כן אינו גובה מהן כלום אם נתן לאשתו הבעל אחר נשואיה קודם שלוה קרקע, שהרי קנתה ואין הבעל אוכל פירות ובעל חוב כמו כן אין גובה מהם כלום. וכן אם קנתה אשתו קרקעות ואונות המכירה יוצאות על שמה, או שטרי הלואה שיוצאין על שמה, בכל אלו יכול בעל חוב ובעלה לטעון עליה שממון בעלה הם וזכו שניהם בהם, אם לא תביא ראיה, על הדרכים שהאשה זוכה בהן בכל ואין זכות בהם לבעלה כלל. ואע"פ שיודה הבעל לדבריה, הואיל וחב לאחרים בהודאתו, אינו נאמן. והוא שתהיה אותה אשה נושאת ונותנת בתוך הבית בנכסי בעלה בעסקיו ובעניניו. ודמיא לההיא דגרסינן [ב"ב מ"ב ע"א] אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה, דלא קפדי אהדדי בתפיסת אותו ענין. וכמו שאנו דנין בשותפין, דקאמרינן בפרק הבית והעליה [ב"מ קט"ז ע"ב] שותפין כי האי גוונא לא קפדי אהדדי. ואשתו לא גרעה משותפו ועליה להביא ראיה, וכדגרסינן [ב"ב נ"ב ע"ב] וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמר שלי הן שנפלו לי בירושה, עליה להביא ראיה. אלמא כיון דנכסי דבעל לאו בחזקתה קימי, איהי לא מהימנא אלא בראיה שנפלו לה בירושה או שנתן לה ממון מאחרים, ומאי ראיה, ראיה בעדים.
ובענין הזה באי זה ראיה נאמנת, ובמה נאמנת בלא שבועה, ובמה אינה נאמנת אלא בראיה, ובמה נאמנת בשבועה, בזה חלק שלש פסקות ה"ר משה בספר נשים [אישות פכ"ב ה"ל]. וזהו תופסו, הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה, היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הן והן שלי, הרי זו נאמנת ויש לו להחרים סתם על מי שטוענת דבר שאינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיו. הפסקא השנית ואם אמרה נתנוהו לי על מנת שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא אעשה בהם מה שארצה, עליה להביא ראיה, שכל ממון הנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא עד שתביא ראיה. הפיסקא השלישית אמרה לו אתה נתתה לי במתנה, נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהם, ע"כ. ובאמת עדיין הרבה קשה בפסקות הללו, כי יש לומר בפסקא הראשונה למה תהא נאמנת בלא שבועה, שהרי בודאי יש לנו להחזיק שכל מה שנמצא בידה בחזקת בעלה הן, ותפיסתה לא מהניא ולא מידי. וכי תימא כיון דהא מוקמה לבעל בחזקתו לאכילת פירותיו שהרי לא יפסיד בעלה הפירות אם אחרים נתנו לה כלום, ומפני כך פסק שתהא נאמנת. אכתי איכא למיקשי נמי וכי תזכה בחזקת תפיסתה יותר מאחר עם חבירו, הלא אחד אם טען על חבירו כלי זה שתחת ידך שלי הוא, בודאי צריך לישבע היסת ויחזיק במה שתחת ידו, וזאת תהיה נאמנת בלא שבועה. וכי תימא דילמא מיירי הא בדלא ראה או באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך בית בעלה, ומיגו דיכלה למימר לא היו דברים מעולם ומהימנא, כי אמרה במתנה נתנו לי מהימנא. הא ודאי ליתה, דסוף סוף לאו לאשתבועי קא מבעיא, ומגו לאפטורי משבועה לא מהני, והרב ז"ל שהאמינה בלא שבועה מנא ליה. ותו קשיא לי מפני מה פסק כשטוענת שאחרים נתנום לה על מנת שתעשה בהם רצונה אינה נאמנת בשבועה כי אם בראיה, וכשטוענת שבעלה נתנם לה תטלם בשבועתה, הלא בשתי טענות הללו בכל אחת מהן מוציאה לבעלה מחזקת אכילת פירותיו, ולפיכך בשתיהן היה לו לכתוב שלא תהא נאמנת אלא בראיה ברורה מכמה טעמים. האחד, שאין תפיסתה חזקה אצלה, דאשה ובעלה כשותפין הויאן דלא קפדי אהדדי, ודמיא לההיא [ב"ב מ"ב ע"א] דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה עד שתברר בראיה ברורה, וכדגרסינן [ב"ב נ"ב ע"א] וכן האשה וכו' ואמרה שלי הן וכו' עליה להביא ראיה. והנה הרב ז"ל בכל אשה כתב דבריו, אע"פ שנושאת ונותנת בשל בעלה, על כן קשה בעיני דבר זה. ואם רצוננו לומר שלא פסק עליה להביא ראיה כי אם בדבר שטוענת שאחרים נתנו לה, ובזה אין לנו להאמינה אלא בראיה, שכל דבר שיש לו קול ולא נפק עליה קלא, ריעא טענתיה, שהרי קול יוצא למתנה, וכדאיתה בירושלמי [כתובות פ"ו ה"א] הגע עצמך שנתנו לה במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה, אבל בשטוענת שבעלה נתנם לה ודרכו של בעלה לתת לאשתו בהצנע ואין לדבר קול, דין הוא שתהא נאמנת בשבועתה. אם כך היה טעמו של הרב ז"ל תרצנו שתי פסקות האחרונות, אך הפסקא הראשונה שהאמינה בלא שבועה מה טעם, דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, ואזל ליה טעמיה דירושלמי שאמר מפני מה אמרו מציאתה לבעלה, ריש לקיש אמר שלא תהא אשה נוטלת זהובים מבעלה ואומרת מציאה מצאתי. הלא עדין לדברי הרב ז"ל יכולה להוציא ממונו מתחת ידו ותחזיק בו בלא שבועה כלל. סוף דבר צריך לישב דבריו.
ואמנם הרצתי קושיותי ודברי אלה לפני ה"ר נתן בה"ר ר' מאיר ז"ל. וזאת תשובותיו שהשיב לי. נתתי דעתי לפרש דברי הרב ז"ל כדי שיסתלקו מעליו כל הקושיות ויהיו דבריו נוחין להבין דבריו לכל. מה שכתב תחלה הרי שנמצאו מעות ומטלטלין וכו' שהיא נאמנת. כדתניא וכן האשה שהיתה נושאת בתוך הבית וכו', עד עליה להביא ראיה, מינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שהיא נאמנת לומר מבי נשא או מתנה היו, דמה לי אם אמרה נפלו לי מחמת ירושה, מה לי אם אמרה ניתנו לי במתנה, שהרי ודאי דבלא ידעינן אירינן, דאלו ידעינן אפילו נושאת ונותנת בתוך הבית נאמנת, והינו ראיתה. וגדולה מזו אמרו, אבל חלוקין בעיסתן אימר מעסתיה קמץ. ואם נפשך לומר אין גבי יתמי, מיהו כל לגבי בעלה לא מהימנא לומר ניתנו לי במתנה. הא תניא בפרק תשיעי בתוספתא דב"ב [ה"ב] האשה שנתנה ונשאה בשל בעלה אע"פ שהשטרות והאונות יוצאות על שמה הרי הן של בעלה, ואם אמרה ממון שירשתי מבית אבי אבא, יעשה מפורש כפירושו, ע"כ. ופירוש מפורש כפירושו, כלומר יעשה מפורש כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא כסתום, אלא שתהיה מבררת שדבריה אמתים, ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית, תהיה נאמנת אע"פ שאין ידוע לנו מהיכן היו לה. ופירוש הירושלמי דאיתי מרן כך הוא, א"ר יוסה לא אמר כן אלא שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך שמצאה בעדים, גזרו זו מפני זו, ע"כ. פירוש קול יוצא למתנה, פירוש אין חוששין שמא תאמר במתנה נתנו לי מפני שבושה לומר במתנה נתנו לי ואין הדבר ידוע ומתנה יש לה קול, ואם ישאלו לה מי נתנה לה תתבייש אם אינו אמת ואינה מעיזה לומר במתנה נתנו לי אלו לא היה אמת, ולפיכך נאמנת. ואין קול יוצא למציאה ואינה מתביישת לומר מציאה מצאתי, וכזאת טוענת בכל יום אע"פ שלא מצאה, ולפיכך אמרו אינה נאמנת. הגע עצמך שמצאה בעדים. פירוש, מאחר שאינו אלא משום דילמא משקרא השתא דלא משקרא תהא מציאתה שלה, ומתניתין בכל מציאה אמר, דהא לא מפליגי. ומשני גזרו זו מפני זו. הרי הירושלמי מוכיח בפירוש כדבריו שנאמנת לומר במתנה נתנו לי, כדברי הבבלי וכלשון התוספתא. ומה שכתב והוא אומר ממעשה ידיך הן וכו'. טענה זו טענת שמא הוא, ולפיכך אינה נשבעת היסת, שדבר זה אנו יודעין בודאי שאינו יודע, והטענה הזאת כאותן ששנינו התם בפרק קמא דכתובות [י"ג ע"א] לא כי אלא דרוסת איש [את] וכיוצא בה. מיהו יחרים על מי שטוענת וכו', כפסקת הגאונים ז"ל. וילקח בהן קרקע. כדין נכסים שנפלו לה, שמתנת אחרים ונכסים שנפלו לה שוים הם.
ושתי פסקות האחרונות סמכו ענין לו אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' [ב"ב נ"א ע"ב]. אפרש לך בריתא זו לדעת הרב ז"ל כאשר פרשה ה"ר יוסף הלוי רבו ז"ל ובתוספת מעט, והכל על פי דרכן כדי שתנוח דעתך בהן. פירוש אין מקבלין, דכל מאי דאיתיה בידא דאתתא לבעלה הוא למיכל פירות ממה שיש לו בידה, ונמצא מסייע אותה לגזול את בעלה, ולפיכך אין מקבלין. קבל מן האשה יחזיר לאשה. אפשר שפקדון היו בידה, ויחזיר לאשה והיא בחייה תתנם לכל מי שתרצה, שהרי אם אומרת בעלי נתנם לי תהא נאמנת לתתם לאחרים ולא להורישם, שהבעל יורש אותה, כמו שהוכחנו. וכלם שאמרו בשעת מיתתם וכו'. כדפריש איהו, אם היו נאמנים אצל זה שהפקדון אצלו וכו'. ואם לא, יעשה פירוש לפירושן. פירש הרב ז"ל רבו, ואי לא חיישינן שמא להבריח אותו מבעלה כדי שלא יירש אותו ממנה אמרה כך. ודוקא שאמרה בשעת מיתתה, לפי שכיון שמתה וזכה הבעל בירושתה נמצא שהוא נותן אותו פקדון לאותו פלוני ומרשותו הוא יוצא, ולפיכך אינו מתחייב ליתן לאותו פלוני אלא שיבדוק ויפשפש, הואיל ויש לחוש שמה שקרה, ולסלק מירושתו מאותו דבר הוא שכוונה, אבל בחייה מכי קתני יחזיר לאשה כשיתן אותו האיש לאותו פלוני אין לבעל לערער עליו בכך שהרי היא עצמה הנותנת אותו ולא הנפקד. למדנו מפירושו שאינה יכולה לטעון שום טענה להוציא מה שבידה מירושת הבעל, וכשהיא טוענת במתנה נתת לי הרי הוא יורש אותה. וכבר כתוב זה אצל החכמים ואין לי להאריך. אבל אם נאמין אותה במה שטוענת שנתנו לה על מנת שאין לך רשות בהן אלא אעשה מהן מה שארצה, לא קנה יתהון בעל, דהלכתא כשמואל בפרק בתרא דנדרים [פ"ח ע"א] דלא קננהו בעל לא לפירות ולא לירושה, אלא יורשיה יורשין אותה באלו הנכסים. ואם היינו מאמינין אותה בזאת הטענה, אמאי לא יהבינן לפלוני לאחר מיתה, והלא אפשר שאפילו היו שלה אין הבעל יורשן. אלא בודאי בשום טענה אינה יכולה להפקיעם מירושת הבעל שלא יירשנה. וטעמא דמילתא, שאינה נאמנת אלא למה שיכולה לעשות בחייה אבל לענין דברים שבאין לאחר מיתה אינה נאמנת, משום דבההיא שעתא ליתה בעולם וחוזרים הם לאנשים אחרים, וכגון זאת אנו אומרין דהלכה כרשב"ג דאמר על מנת שלא יירשנה תנאו בטל, ואליבא דרב דאמר ירושת הבעל דרבנן. ולענין פירות מצי מסלק, וכטעמא דאיתיה בירושלמי
<h2>דף מב.</h2>
גרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"א ע"ב] אמר רב המוכר שדהו לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות, במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ואע"ג דבמכר איכא פלוגתא, במתנה דברי הכל הוא דקנתה ואין הבעל אוכל פירות. ובעל חוב כמו כן אינו גובה מהן כלום אם נתן לאשתו הבעל אחר נשואיה קודם שלוה קרקע, שהרי קנתה ואין הבעל אוכל פירות ובעל חוב כמו כן אין גובה מהם כלום. וכן אם קנתה אשתו קרקעות ואונות המכירה יוצאות על שמה, או שטרי הלואה שיוצאין על שמה, בכל אלו יכול בעל חוב ובעלה לטעון עליה שממון בעלה הם וזכו שניהם בהם, אם לא תביא ראיה, על הדרכים שהאשה זוכה בהן בכל ואין זכות בהם לבעלה כלל. ואע"פ שיודה הבעל לדבריה, הואיל וחב לאחרים בהודאתו, אינו נאמן. והוא שתהיה אותה אשה נושאת ונותנת בתוך הבית בנכסי בעלה בעסקיו ובעניניו. ודמיא לההיא דגרסינן [ב"ב מ"ב ע"א] אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה, דלא קפדי אהדדי בתפיסת אותו ענין. וכמו שאנו דנין בשותפין, דקאמרינן בפרק הבית והעליה [ב"מ קט"ז ע"ב] שותפין כי האי גוונא לא קפדי אהדדי. ואשתו לא גרעה משותפו ועליה להביא ראיה, וכדגרסינן [ב"ב נ"ב ע"ב] וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמר שלי הן שנפלו לי בירושה, עליה להביא ראיה. אלמא כיון דנכסי דבעל לאו בחזקתה קימי, איהי לא מהימנא אלא בראיה שנפלו לה בירושה או שנתן לה ממון מאחרים, ומאי ראיה, ראיה בעדים.
ובענין הזה באי זה ראיה נאמנת, ובמה נאמנת בלא שבועה, ובמה אינה נאמנת אלא בראיה, ובמה נאמנת בשבועה, בזה חלק שלש פסקות ה"ר משה בספר נשים [אישות פכ"ב ה"ל]. וזהו תופסו, הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה, היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הן והן שלי, הרי זו נאמנת ויש לו להחרים סתם על מי שטוענת דבר שאינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיו. הפסקא השנית ואם אמרה נתנוהו לי על מנת שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא אעשה בהם מה שארצה, עליה להביא ראיה, שכל ממון הנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא עד שתביא ראיה. הפיסקא השלישית אמרה לו אתה נתתה לי במתנה, נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהם, ע"כ. ובאמת עדיין הרבה קשה בפסקות הללו, כי יש לומר בפסקא הראשונה למה תהא נאמנת בלא שבועה, שהרי בודאי יש לנו להחזיק שכל מה שנמצא בידה בחזקת בעלה הן, ותפיסתה לא מהניא ולא מידי. וכי תימא כיון דהא מוקמה לבעל בחזקתו לאכילת פירותיו שהרי לא יפסיד בעלה הפירות אם אחרים נתנו לה כלום, ומפני כך פסק שתהא נאמנת. אכתי איכא למיקשי נמי וכי תזכה בחזקת תפיסתה יותר מאחר עם חבירו, הלא אחד אם טען על חבירו כלי זה שתחת ידך שלי הוא, בודאי צריך לישבע היסת ויחזיק במה שתחת ידו, וזאת תהיה נאמנת בלא שבועה. וכי תימא דילמא מיירי הא בדלא ראה או באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך בית בעלה, ומיגו דיכלה למימר לא היו דברים מעולם ומהימנא, כי אמרה במתנה נתנו לי מהימנא. הא ודאי ליתה, דסוף סוף לאו לאשתבועי קא מבעיא, ומגו לאפטורי משבועה לא מהני, והרב ז"ל שהאמינה בלא שבועה מנא ליה. ותו קשיא לי מפני מה פסק כשטוענת שאחרים נתנום לה על מנת שתעשה בהם רצונה אינה נאמנת בשבועה כי אם בראיה, וכשטוענת שבעלה נתנם לה תטלם בשבועתה, הלא בשתי טענות הללו בכל אחת מהן מוציאה לבעלה מחזקת אכילת פירותיו, ולפיכך בשתיהן היה לו לכתוב שלא תהא נאמנת אלא בראיה ברורה מכמה טעמים. האחד, שאין תפיסתה חזקה אצלה, דאשה ובעלה כשותפין הויאן דלא קפדי אהדדי, ודמיא לההיא [ב"ב מ"ב ע"א] דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה עד שתברר בראיה ברורה, וכדגרסינן [ב"ב נ"ב ע"א] וכן האשה וכו' ואמרה שלי הן וכו' עליה להביא ראיה. והנה הרב ז"ל בכל אשה כתב דבריו, אע"פ שנושאת ונותנת בשל בעלה, על כן קשה בעיני דבר זה. ואם רצוננו לומר שלא פסק עליה להביא ראיה כי אם בדבר שטוענת שאחרים נתנו לה, ובזה אין לנו להאמינה אלא בראיה, שכל דבר שיש לו קול ולא נפק עליה קלא, ריעא טענתיה, שהרי קול יוצא למתנה, וכדאיתה בירושלמי [כתובות פ"ו ה"א] הגע עצמך שנתנו לה במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה, אבל בשטוענת שבעלה נתנם לה ודרכו של בעלה לתת לאשתו בהצנע ואין לדבר קול, דין הוא שתהא נאמנת בשבועתה. אם כך היה טעמו של הרב ז"ל תרצנו שתי פסקות האחרונות, אך הפסקא הראשונה שהאמינה בלא שבועה מה טעם, דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, ואזל ליה טעמיה דירושלמי שאמר מפני מה אמרו מציאתה לבעלה, ריש לקיש אמר שלא תהא אשה נוטלת זהובים מבעלה ואומרת מציאה מצאתי. הלא עדין לדברי הרב ז"ל יכולה להוציא ממונו מתחת ידו ותחזיק בו בלא שבועה כלל. סוף דבר צריך לישב דבריו.
ואמנם הרצתי קושיותי ודברי אלה לפני ה"ר נתן בה"ר ר' מאיר ז"ל. וזאת תשובותיו שהשיב לי. נתתי דעתי לפרש דברי הרב ז"ל כדי שיסתלקו מעליו כל הקושיות ויהיו דבריו נוחין להבין דבריו לכל. מה שכתב תחלה הרי שנמצאו מעות ומטלטלין וכו' שהיא נאמנת. כדתניא וכן האשה שהיתה נושאת בתוך הבית וכו', עד עליה להביא ראיה, מינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שהיא נאמנת לומר מבי נשא או מתנה היו, דמה לי אם אמרה נפלו לי מחמת ירושה, מה לי אם אמרה ניתנו לי במתנה, שהרי ודאי דבלא ידעינן אירינן, דאלו ידעינן אפילו נושאת ונותנת בתוך הבית נאמנת, והינו ראיתה. וגדולה מזו אמרו, אבל חלוקין בעיסתן אימר מעסתיה קמץ. ואם נפשך לומר אין גבי יתמי, מיהו כל לגבי בעלה לא מהימנא לומר ניתנו לי במתנה. הא תניא בפרק תשיעי בתוספתא דב"ב [ה"ב] האשה שנתנה ונשאה בשל בעלה אע"פ שהשטרות והאונות יוצאות על שמה הרי הן של בעלה, ואם אמרה ממון שירשתי מבית אבי אבא, יעשה מפורש כפירושו, ע"כ. ופירוש מפורש כפירושו, כלומר יעשה מפורש כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא כסתום, אלא שתהיה מבררת שדבריה אמתים, ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית, תהיה נאמנת אע"פ שאין ידוע לנו מהיכן היו לה. ופירוש הירושלמי דאיתי מרן כך הוא, א"ר יוסה לא אמר כן אלא שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך שמצאה בעדים, גזרו זו מפני זו, ע"כ. פירוש קול יוצא למתנה, פירוש אין חוששין שמא תאמר במתנה נתנו לי מפני שבושה לומר במתנה נתנו לי ואין הדבר ידוע ומתנה יש לה קול, ואם ישאלו לה מי נתנה לה תתבייש אם אינו אמת ואינה מעיזה לומר במתנה נתנו לי אלו לא היה אמת, ולפיכך נאמנת. ואין קול יוצא למציאה ואינה מתביישת לומר מציאה מצאתי, וכזאת טוענת בכל יום אע"פ שלא מצאה, ולפיכך אמרו אינה נאמנת. הגע עצמך שמצאה בעדים. פירוש, מאחר שאינו אלא משום דילמא משקרא השתא דלא משקרא תהא מציאתה שלה, ומתניתין בכל מציאה אמר, דהא לא מפליגי. ומשני גזרו זו מפני זו. הרי הירושלמי מוכיח בפירוש כדבריו שנאמנת לומר במתנה נתנו לי, כדברי הבבלי וכלשון התוספתא. ומה שכתב והוא אומר ממעשה ידיך הן וכו'. טענה זו טענת שמא הוא, ולפיכך אינה נשבעת היסת, שדבר זה אנו יודעין בודאי שאינו יודע, והטענה הזאת כאותן ששנינו התם בפרק קמא דכתובות [י"ג ע"א] לא כי אלא דרוסת איש [את] וכיוצא בה. מיהו יחרים על מי שטוענת וכו', כפסקת הגאונים ז"ל. וילקח בהן קרקע. כדין נכסים שנפלו לה, שמתנת אחרים ונכסים שנפלו לה שוים הם.
ושתי פסקות האחרונות סמכו ענין לו אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' [ב"ב נ"א ע"ב]. אפרש לך בריתא זו לדעת הרב ז"ל כאשר פרשה ה"ר יוסף הלוי רבו ז"ל ובתוספת מעט, והכל על פי דרכן כדי שתנוח דעתך בהן. פירוש אין מקבלין, דכל מאי דאיתיה בידא דאתתא לבעלה הוא למיכל פירות ממה שיש לו בידה, ונמצא מסייע אותה לגזול את בעלה, ולפיכך אין מקבלין. קבל מן האשה יחזיר לאשה. אפשר שפקדון היו בידה, ויחזיר לאשה והיא בחייה תתנם לכל מי שתרצה, שהרי אם אומרת בעלי נתנם לי תהא נאמנת לתתם לאחרים ולא להורישם, שהבעל יורש אותה, כמו שהוכחנו. וכלם שאמרו בשעת מיתתם וכו'. כדפריש איהו, אם היו נאמנים אצל זה שהפקדון אצלו וכו'. ואם לא, יעשה פירוש לפירושן. פירש הרב ז"ל רבו, ואי לא חיישינן שמא להבריח אותו מבעלה כדי שלא יירש אותו ממנה אמרה כך. ודוקא שאמרה בשעת מיתתה, לפי שכיון שמתה וזכה הבעל בירושתה נמצא שהוא נותן אותו פקדון לאותו פלוני ומרשותו הוא יוצא, ולפיכך אינו מתחייב ליתן לאותו פלוני אלא שיבדוק ויפשפש, הואיל ויש לחוש שמה שקרה, ולסלק מירושתו מאותו דבר הוא שכוונה, אבל בחייה מכי קתני יחזיר לאשה כשיתן אותו האיש לאותו פלוני אין לבעל לערער עליו בכך שהרי היא עצמה הנותנת אותו ולא הנפקד. למדנו מפירושו שאינה יכולה לטעון שום טענה להוציא מה שבידה מירושת הבעל, וכשהיא טוענת במתנה נתת לי הרי הוא יורש אותה. וכבר כתוב זה אצל החכמים ואין לי להאריך. אבל אם נאמין אותה במה שטוענת שנתנו לה על מנת שאין לך רשות בהן אלא אעשה מהן מה שארצה, לא קנה יתהון בעל, דהלכתא כשמואל בפרק בתרא דנדרים [פ"ח ע"א] דלא קננהו בעל לא לפירות ולא לירושה, אלא יורשיה יורשין אותה באלו הנכסים. ואם היינו מאמינין אותה בזאת הטענה, אמאי לא יהבינן לפלוני לאחר מיתה, והלא אפשר שאפילו היו שלה אין הבעל יורשן. אלא בודאי בשום טענה אינה יכולה להפקיעם מירושת הבעל שלא יירשנה. וטעמא דמילתא, שאינה נאמנת אלא למה שיכולה לעשות בחייה אבל לענין דברים שבאין לאחר מיתה אינה נאמנת, משום דבההיא שעתא ליתה בעולם וחוזרים הם לאנשים אחרים, וכגון זאת אנו אומרין דהלכה כרשב"ג דאמר על מנת שלא יירשנה תנאו בטל, ואליבא דרב דאמר ירושת הבעל דרבנן. ולענין פירות מצי מסלק, וכטעמא דאיתיה בירושלמי
<h2>דף נא:</h2>
גרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"א ע"ב] אמר רב המוכר שדהו לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות, במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ואע"ג דבמכר איכא פלוגתא, במתנה דברי הכל הוא דקנתה ואין הבעל אוכל פירות. ובעל חוב כמו כן אינו גובה מהן כלום אם נתן לאשתו הבעל אחר נשואיה קודם שלוה קרקע, שהרי קנתה ואין הבעל אוכל פירות ובעל חוב כמו כן אין גובה מהם כלום. וכן אם קנתה אשתו קרקעות ואונות המכירה יוצאות על שמה, או שטרי הלואה שיוצאין על שמה, בכל אלו יכול בעל חוב ובעלה לטעון עליה שממון בעלה הם וזכו שניהם בהם, אם לא תביא ראיה, על הדרכים שהאשה זוכה בהן בכל ואין זכות בהם לבעלה כלל. ואע"פ שיודה הבעל לדבריה, הואיל וחב לאחרים בהודאתו, אינו נאמן. והוא שתהיה אותה אשה נושאת ונותנת בתוך הבית בנכסי בעלה בעסקיו ובעניניו. ודמיא לההיא דגרסינן [ב"ב מ"ב ע"א] אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה, דלא קפדי אהדדי בתפיסת אותו ענין. וכמו שאנו דנין בשותפין, דקאמרינן בפרק הבית והעליה [ב"מ קט"ז ע"ב] שותפין כי האי גוונא לא קפדי אהדדי. ואשתו לא גרעה משותפו ועליה להביא ראיה, וכדגרסינן [ב"ב נ"ב ע"ב] וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמר שלי הן שנפלו לי בירושה, עליה להביא ראיה. אלמא כיון דנכסי דבעל לאו בחזקתה קימי, איהי לא מהימנא אלא בראיה שנפלו לה בירושה או שנתן לה ממון מאחרים, ומאי ראיה, ראיה בעדים.
ובענין הזה באי זה ראיה נאמנת, ובמה נאמנת בלא שבועה, ובמה אינה נאמנת אלא בראיה, ובמה נאמנת בשבועה, בזה חלק שלש פסקות ה"ר משה בספר נשים [אישות פכ"ב ה"ל]. וזהו תופסו, הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה, היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הן והן שלי, הרי זו נאמנת ויש לו להחרים סתם על מי שטוענת דבר שאינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיו. הפסקא השנית ואם אמרה נתנוהו לי על מנת שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא אעשה בהם מה שארצה, עליה להביא ראיה, שכל ממון הנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא עד שתביא ראיה. הפיסקא השלישית אמרה לו אתה נתתה לי במתנה, נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהם, ע"כ. ובאמת עדיין הרבה קשה בפסקות הללו, כי יש לומר בפסקא הראשונה למה תהא נאמנת בלא שבועה, שהרי בודאי יש לנו להחזיק שכל מה שנמצא בידה בחזקת בעלה הן, ותפיסתה לא מהניא ולא מידי. וכי תימא כיון דהא מוקמה לבעל בחזקתו לאכילת פירותיו שהרי לא יפסיד בעלה הפירות אם אחרים נתנו לה כלום, ומפני כך פסק שתהא נאמנת. אכתי איכא למיקשי נמי וכי תזכה בחזקת תפיסתה יותר מאחר עם חבירו, הלא אחד אם טען על חבירו כלי זה שתחת ידך שלי הוא, בודאי צריך לישבע היסת ויחזיק במה שתחת ידו, וזאת תהיה נאמנת בלא שבועה. וכי תימא דילמא מיירי הא בדלא ראה או באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך בית בעלה, ומיגו דיכלה למימר לא היו דברים מעולם ומהימנא, כי אמרה במתנה נתנו לי מהימנא. הא ודאי ליתה, דסוף סוף לאו לאשתבועי קא מבעיא, ומגו לאפטורי משבועה לא מהני, והרב ז"ל שהאמינה בלא שבועה מנא ליה. ותו קשיא לי מפני מה פסק כשטוענת שאחרים נתנום לה על מנת שתעשה בהם רצונה אינה נאמנת בשבועה כי אם בראיה, וכשטוענת שבעלה נתנם לה תטלם בשבועתה, הלא בשתי טענות הללו בכל אחת מהן מוציאה לבעלה מחזקת אכילת פירותיו, ולפיכך בשתיהן היה לו לכתוב שלא תהא נאמנת אלא בראיה ברורה מכמה טעמים. האחד, שאין תפיסתה חזקה אצלה, דאשה ובעלה כשותפין הויאן דלא קפדי אהדדי, ודמיא לההיא [ב"ב מ"ב ע"א] דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה עד שתברר בראיה ברורה, וכדגרסינן [ב"ב נ"ב ע"א] וכן האשה וכו' ואמרה שלי הן וכו' עליה להביא ראיה. והנה הרב ז"ל בכל אשה כתב דבריו, אע"פ שנושאת ונותנת בשל בעלה, על כן קשה בעיני דבר זה. ואם רצוננו לומר שלא פסק עליה להביא ראיה כי אם בדבר שטוענת שאחרים נתנו לה, ובזה אין לנו להאמינה אלא בראיה, שכל דבר שיש לו קול ולא נפק עליה קלא, ריעא טענתיה, שהרי קול יוצא למתנה, וכדאיתה בירושלמי [כתובות פ"ו ה"א] הגע עצמך שנתנו לה במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה, אבל בשטוענת שבעלה נתנם לה ודרכו של בעלה לתת לאשתו בהצנע ואין לדבר קול, דין הוא שתהא נאמנת בשבועתה. אם כך היה טעמו של הרב ז"ל תרצנו שתי פסקות האחרונות, אך הפסקא הראשונה שהאמינה בלא שבועה מה טעם, דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, ואזל ליה טעמיה דירושלמי שאמר מפני מה אמרו מציאתה לבעלה, ריש לקיש אמר שלא תהא אשה נוטלת זהובים מבעלה ואומרת מציאה מצאתי. הלא עדין לדברי הרב ז"ל יכולה להוציא ממונו מתחת ידו ותחזיק בו בלא שבועה כלל. סוף דבר צריך לישב דבריו.
ואמנם הרצתי קושיותי ודברי אלה לפני ה"ר נתן בה"ר ר' מאיר ז"ל. וזאת תשובותיו שהשיב לי. נתתי דעתי לפרש דברי הרב ז"ל כדי שיסתלקו מעליו כל הקושיות ויהיו דבריו נוחין להבין דבריו לכל. מה שכתב תחלה הרי שנמצאו מעות ומטלטלין וכו' שהיא נאמנת. כדתניא וכן האשה שהיתה נושאת בתוך הבית וכו', עד עליה להביא ראיה, מינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שהיא נאמנת לומר מבי נשא או מתנה היו, דמה לי אם אמרה נפלו לי מחמת ירושה, מה לי אם אמרה ניתנו לי במתנה, שהרי ודאי דבלא ידעינן אירינן, דאלו ידעינן אפילו נושאת ונותנת בתוך הבית נאמנת, והינו ראיתה. וגדולה מזו אמרו, אבל חלוקין בעיסתן אימר מעסתיה קמץ. ואם נפשך לומר אין גבי יתמי, מיהו כל לגבי בעלה לא מהימנא לומר ניתנו לי במתנה. הא תניא בפרק תשיעי בתוספתא דב"ב [ה"ב] האשה שנתנה ונשאה בשל בעלה אע"פ שהשטרות והאונות יוצאות על שמה הרי הן של בעלה, ואם אמרה ממון שירשתי מבית אבי אבא, יעשה מפורש כפירושו, ע"כ. ופירוש מפורש כפירושו, כלומר יעשה מפורש כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא כסתום, אלא שתהיה מבררת שדבריה אמתים, ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית, תהיה נאמנת אע"פ שאין ידוע לנו מהיכן היו לה. ופירוש הירושלמי דאיתי מרן כך הוא, א"ר יוסה לא אמר כן אלא שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך שמצאה בעדים, גזרו זו מפני זו, ע"כ. פירוש קול יוצא למתנה, פירוש אין חוששין שמא תאמר במתנה נתנו לי מפני שבושה לומר במתנה נתנו לי ואין הדבר ידוע ומתנה יש לה קול, ואם ישאלו לה מי נתנה לה תתבייש אם אינו אמת ואינה מעיזה לומר במתנה נתנו לי אלו לא היה אמת, ולפיכך נאמנת. ואין קול יוצא למציאה ואינה מתביישת לומר מציאה מצאתי, וכזאת טוענת בכל יום אע"פ שלא מצאה, ולפיכך אמרו אינה נאמנת. הגע עצמך שמצאה בעדים. פירוש, מאחר שאינו אלא משום דילמא משקרא השתא דלא משקרא תהא מציאתה שלה, ומתניתין בכל מציאה אמר, דהא לא מפליגי. ומשני גזרו זו מפני זו. הרי הירושלמי מוכיח בפירוש כדבריו שנאמנת לומר במתנה נתנו לי, כדברי הבבלי וכלשון התוספתא. ומה שכתב והוא אומר ממעשה ידיך הן וכו'. טענה זו טענת שמא הוא, ולפיכך אינה נשבעת היסת, שדבר זה אנו יודעין בודאי שאינו יודע, והטענה הזאת כאותן ששנינו התם בפרק קמא דכתובות [י"ג ע"א] לא כי אלא דרוסת איש [את] וכיוצא בה. מיהו יחרים על מי שטוענת וכו', כפסקת הגאונים ז"ל. וילקח בהן קרקע. כדין נכסים שנפלו לה, שמתנת אחרים ונכסים שנפלו לה שוים הם.
ושתי פסקות האחרונות סמכו ענין לו אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' [ב"ב נ"א ע"ב]. אפרש לך בריתא זו לדעת הרב ז"ל כאשר פרשה ה"ר יוסף הלוי רבו ז"ל ובתוספת מעט, והכל על פי דרכן כדי שתנוח דעתך בהן. פירוש אין מקבלין, דכל מאי דאיתיה בידא דאתתא לבעלה הוא למיכל פירות ממה שיש לו בידה, ונמצא מסייע אותה לגזול את בעלה, ולפיכך אין מקבלין. קבל מן האשה יחזיר לאשה. אפשר שפקדון היו בידה, ויחזיר לאשה והיא בחייה תתנם לכל מי שתרצה, שהרי אם אומרת בעלי נתנם לי תהא נאמנת לתתם לאחרים ולא להורישם, שהבעל יורש אותה, כמו שהוכחנו. וכלם שאמרו בשעת מיתתם וכו'. כדפריש איהו, אם היו נאמנים אצל זה שהפקדון אצלו וכו'. ואם לא, יעשה פירוש לפירושן. פירש הרב ז"ל רבו, ואי לא חיישינן שמא להבריח אותו מבעלה כדי שלא יירש אותו ממנה אמרה כך. ודוקא שאמרה בשעת מיתתה, לפי שכיון שמתה וזכה הבעל בירושתה נמצא שהוא נותן אותו פקדון לאותו פלוני ומרשותו הוא יוצא, ולפיכך אינו מתחייב ליתן לאותו פלוני אלא שיבדוק ויפשפש, הואיל ויש לחוש שמה שקרה, ולסלק מירושתו מאותו דבר הוא שכוונה, אבל בחייה מכי קתני יחזיר לאשה כשיתן אותו האיש לאותו פלוני אין לבעל לערער עליו בכך שהרי היא עצמה הנותנת אותו ולא הנפקד. למדנו מפירושו שאינה יכולה לטעון שום טענה להוציא מה שבידה מירושת הבעל, וכשהיא טוענת במתנה נתת לי הרי הוא יורש אותה. וכבר כתוב זה אצל החכמים ואין לי להאריך. אבל אם נאמין אותה במה שטוענת שנתנו לה על מנת שאין לך רשות בהן אלא אעשה מהן מה שארצה, לא קנה יתהון בעל, דהלכתא כשמואל בפרק בתרא דנדרים [פ"ח ע"א] דלא קננהו בעל לא לפירות ולא לירושה, אלא יורשיה יורשין אותה באלו הנכסים. ואם היינו מאמינין אותה בזאת הטענה, אמאי לא יהבינן לפלוני לאחר מיתה, והלא אפשר שאפילו היו שלה אין הבעל יורשן. אלא בודאי בשום טענה אינה יכולה להפקיעם מירושת הבעל שלא יירשנה. וטעמא דמילתא, שאינה נאמנת אלא למה שיכולה לעשות בחייה אבל לענין דברים שבאין לאחר מיתה אינה נאמנת, משום דבההיא שעתא ליתה בעולם וחוזרים הם לאנשים אחרים, וכגון זאת אנו אומרין דהלכה כרשב"ג דאמר על מנת שלא יירשנה תנאו בטל, ואליבא דרב דאמר ירושת הבעל דרבנן. ולענין פירות מצי מסלק, וכטעמא דאיתיה בירושלמי
